המסקנה מהחתונה שהייתה אצלנו בבית
שלום לך
כאן אילנית פרימן
ביום שישי היתה אצלנו חתונה בבית.
בת דודה שלי עם בחיר ליבה
היו אמורים להתחתן באולם,
אבל האולמות נסגרו בחסות הקורונה.
אז הצענו להן להתחתן על המרפסת שלנו.
גם אני ובעלי התחתנו פה על המרפסת.
יש לנו מרפסת גדולה עם נוף יפהפה של ירושלים,
אז למה לא להנות ממנה?
היתה להם התלבטות גדולה,
כי היתה פנטזיה מאוד ברורה של איך צריכה להיות חתונה.
ופתאום אנחנו באנו והצענו משהו אחר,
ועוד התעקשנו שזה יהיה לפי ההנחיות.
הגבלנו את מספר האורחים,
למרות שהמרפסת יכולה להכיל 100 אנשים בקלות.
והיה להם חשש שלעשות אירוע בבית,
כי חשבו שזה לא יוצא יותר זול,
וזה בהחלט יוצר המון עבודה.
וזה נכון!
בעלי יחד עם שלושת הילדים שלי, ואני
עבדנו מאוד קשה כל השבוע כדי להכין את הבית,
שיראה כמו אולם מפואר.
למזלנו, הפוטנציאל ממילא קיים בבית,
אבל כן צריך טיפה יותר להשקיע מהרגיל.
אמנם, יש בעלי מקצוע שסחבו ועיצבו וביצעו,
אבל אף אחד לא יטפל בבית שלו כמו בעלי הבית.
אבל?
אני לא כותבת לך את כל זה כדי לקבל מחיאות כפיים.
אני דווקא רוצה לדבר איתך על משהו אחר שקורה לי,
כשאני מנדבת את הבית שלי לאירוח בסדר גודל שכזה.
הדאגה העיקרית שלי עם החתונה זה,
שלא יעמדו בהנחיות. כלומר,
שיגיעו יותר אורחים מכפי שסיכמנו.
במצב רגיל - הייתי ממש כועסת על זה,
כי הייתי מרגישה שלא רק שלא מכבדים את הבקשה שלי ושל בעלי,
אלא שממש דורסים אותנו, ועוד בתוך הבית שלנו.
ומתוך הכרות עם הנפשות הפועלות,
לא הייתי מתפלאת אם זה היה קורה.
אבל אני מודה, שהפעם הזו,
לפחות על פניו - שיתפו איתנו פעולה ממש יפה.
ישבנו על רשימת המוזמנים וספרנו שוב ושוב,
וחשבנו מי חייב לבוא, ולמי אפשר לומר - אוהבים אתכם,
אבל לא יכולים להזמין אתכם, כי מגפה משתוללת לה בחוץ.
והעובדה שראיתי במו עיניי שכן מנסים להתחשב,
למרות שהיו קולות מסביב של מי שלא היו מרוצים,
אפשרה לי להיות קצת יותר גמישה,
ולקבל את כל מה שיקרה קצת יותר באהבה.
והמסקנה מכל העניין:
כולנו צריכים להרגיש שרואים אותנו ומקשיבים לנו, כי כשזה קורה -אנחנו מוכנים לעשות הרבה, כולל להתגמש מול קירות חלקים שנראים בלתי עבירים.
אז איך עושים את זה?
האמת?
מתחילים להקשיב לאחרים.
זהו הפעם,
הכי חשוב - שיהיה להם במזל טוב.
אילנית
נ.ב.
מבחינת כמות האורחים - הצלחנו לעמוד במשימה.
20 על המרפסת + 10 בתוך הבית.
מראש סידרנו את השולחנו כך,
וגם מראש חילקנו את האורחים ל - 2 קפסולות
כדי שלא יקרה מצב שעוברים על הנחיות משרד הבריאות.
אמרתי לבת דודה שלי שאנשים יבינו, ולא יכעסו.
כי הקורונה זו לא המצאה שלנו פרטית.
זה משהו שעובר על כולם.
ולכן מי שבאמת רוצה לשמוח איתם -
ישמח גם אם הוא יודע שביקשנו שיעזוב מוקדם,
או ששמנו אותו בקפסולה השניה שלא מגיעה לחופה,
אלא רק לאוכל ולריקודים.
מה שכן - היו יותר אנשי צוות ממה שחשבנו שיהיו.
למשל - הדי ג'יי בא עם 2 עוזרים וכך גם הצלם.
אז כמה שניסינו והשתדלנו לעמוד במספרים,
בכל זאת היתה חריגה בכמות האנשים הכוללת,
אם כי לא בהרבה.
וזה בדיוק המסר שלי אליך.
דווקא בגלל שהקשיבו לנו,
וצמצמו רשימות, ועמדו בלחצים של כל מיני בעלי עניין,
שחשבו שעדיף לדחות את החתונה עד למועד בלתי ידוע,
כדי שלא נגביל אותם עם כמות האנשים -
דווקא בגלל זה לא כעסתי על החריגה שהיתה.
יתכן שאם היתה חריגה מוגזמת הייתי מגיבה אחרת.....
תודה על הנס
יוסף מיכאלשווילי - קהילה שלמה חייבת לו את הזכות לעלות לארץ
הדרך שלי אינה קונבנציונלית, אבל היא שלי והיא לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע !
האם חג הניסים האו רק בחנוכה ?
התג שבתמונה מהווה ציון דרך משמעותי עבורי
תמונה: Photo Art חמישי, 17 ביולי 2014 - צוק איתן. חמישי בלילה, כשהחיילים שלנו נכנסו קרקעית לעזה, אני עם דמעות בעיניים ותפילות ודאגה בלב נכנסתי לחדר לידה במנצ'סטר, ללדת את בני השלישי.... גם אחרי 9 שנים באנגליה ועוד מגורים קודמים בארצות שונות, הלב היה עדיין בישראל. לקח לי שנים להתרגל לחיים באנגליה. הייתי צריכה להתרגל להיות Mrs. Freeman ולא "סתם" אילנית. הייתי צריכה להתרגל לפורמליות ולנימוס הקר. ולכך שלעולם אין לדעת מה באמת חושבים ומרגישים שם, כי כולם מסתובבים כל הזמן עם מסכות. ואין הכוונה למסכות שהתרגלנו לראות בקורונה.... הייתי צריכה להתרגל לזה שחיים בתוך קהילה יהודית בחו"ל מחייבים יותר, מאשר החיים כישראלית בארץ. במיוחד למי שרוצה שהילדים שלו ילכו למסגרות יהודיות. הייתי צריכה להתרגל לזה שהמשפחה שלי, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, רחוקה. זה היה קצת כמו לכרות לי איברים, אבל למדתי לחיות עם זה. בתום כל ביקור בישראל היה לי קשה מאוד לעזוב ולחזור לאנגליה, אבל שם היה מרכז חיינו. (בעלי אנגלי למי שתוהה למה). ואז הגיעו חגי תשרי 2014. כמו בכל שנה, גם הפעם היינו בישראל בחגים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחיכיתי כבר לחזור הביתה. לאנגליה. הפעם הראשונה שהרגשתי ששם זה הבית, ופה כבר פחות. ודווקא אז קרה המהפך ! סוף נובמבר 2014 - נאלצנו לקבל החלטה חד משמעית, איפה אנחנו רוצים לחיות. אנגליה או ישראל. לא, אנחנו לא פושעים הנמלטים מהחוק, אבל גם לאזרחים תמימים יש לעיתים אילוצים. ההחלטה היתה חייבת להתקבל באופן מיידי, והביצוע שלה היה צריך לצאת לפועל ללא דיחוי. וכששמו אותנו בלי שתכננו עם הגב לקיר, ועם סוג של אקדח לרקה - היה ברור לנו שחוזרים לישראל. ההחלטה נפלה בתוך דקות! 3 שבועות בדיוק עברו מאז שקיבלנו את ההחלטה לחזור, ועד שהיינו על המטוס בחזרה עם ילדנו ופקלאותינו. 3 שבועות של טירוף. לא אשכח איך ביד אחת הנקתי את נועם שהיה אז בן 4.5 חודשים, וביד השניה הסתובבתי בבית עם טאבלט וצילמתי רהיטים כדי להעלות לרשת למכירה. בתוך 3 שבועות בלבד, מכרנו 2 מכוניות (מתגעגעת ל CRV שהיתה שלי שם...), מכרתי את רוב הריהוט. ארגנתי משלוח לישראל עם השאר. מיינתי, ארזתי, זרקתי, סידרתי מסמכים רלוונטיים.... דאגתי שלילדים הגדולים יותר יהיו בית ספר וגן בארץ שיקבלו אותם באמצע השנה. וכל זאת בזמן שבעלי חיסל את העסק שהיה לו שם. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לך לעבור דירה... אבל אם כן - תארי לך לעבור לעיר אחרת, או לארץ אחרת. יש כל כך הרבה דברים שצריך לדאוג להם, וחלק גדול מהם מתגלה תוך כדי תנועה. ולעשות כל זאת בתוך זמן כמעט אפס, עם 3 ילדים קטנים בבית. בלי שהיה לנו זמן להתכונן, או לתכנן, או אפילו להסתגל בכלל לרעיון. קפצנו ישירות לביצוע, כי המציאות חייבה אותנו. אבל... לאורך כל הזמן הזה היתה לבעלי ולי הרגשה שיש משהו גדול מאיתנו שקובע את המהלך. שזה לא קורה סתם. שאנחנו נישאים על פני גל שסוחף אותנו לישראל, כי ככה אלוהים או היקום או איך שלא תקראו לזה החליט. אחרת מה הבהלה? מה החיפזון? למה להתנהג כאילו אנחנו בורחים מפני אסון? יותר מזה ! היקום פשוט התגייס לעזור לנו לעלות על המטוס. משום מקום הופיעו כל מיני מלאכים שעזרו בסידור הבית, במיון החפצים. במכירה של הרהיטים. והעובדה ששתי המכוניות נמכרו בתוך דקות מרגע שפרסמנו אותן, הדהימה אותנו. במיוחד אחרי שבעלי ניסה כמה חודשים קודם למכור את שלו, ללא שום רמז לקונה. זה היה כאילו מישהו למעלה מוודא שנעזוב בתאריך שקבענו ! לא ידענו להסביר את זה, וגם לא התעכבנו לנסות להבין. היינו עסוקים באריזות. ביום חמישי, 14 בדצמבר 2014 נחתנו בישראל. ביום שישי, 15 בדצמבר 2014 קרסה התקרה בבית בו גרנו במנצ'סטר. לא נודע לנו על כך אלא שבוע לאחר מכן מהמתווך, ואז הבנו את הבהילות. פתאום היה ברור למה היה כל כך דחוף ליקום להוציא אותנו משם. ולמה אני בכלל מספרת לך את כל זה? היה נכון לחשוב שאני רוצה להעביר לך את המסר של ההתמסרות למה שהיקום רוצה בשבילנו, כי הוא תמיד מכוון אותנו לטוב. אבל האמת היא שהפעם הזו, זה הרבה יותר פשוט ! הסתיו הגיע. ופתאום התגעגעתי כל כך לשלכת באנגליה. לצבעים המשתנים של העצים. למדרכות המתמלאות ערימות של עלים. לגשם המטפטף. למעילים, לכפפות, לצעיפים.... אז זה פוסט קצת נוסטלגי, אבל הוא בא מהלב. ואם בין השורות המסר של התמסרות בכל זאת עובר - הרי זה משובח ! אוהבת תמיד, אילנית
תמונה: pinterest שלום לך, כאן אילנית פרימן איך עבר עליכם ראש השנה? אצלי השנה התחילה בניהול סיכונים. קיבלתי וואצאפ ממש בערב החג שהבן שלי נחשף בבית ספר לחולה מאומת, ועליו להיכנס לבידוד מניעתי. (מה זה בכלל בידוד מניעתי, ומה ההבדל בין זה לבין בידוד רגיל?) והחג אוטוטו נכנס. מה עושים? בית כנסת (לא הלך) ארוחות חג (ישב איתנו. היינו רק חמישתנו) ומצוות החג - שופר (שמע מהמרפסת בעל תוקע שעבר ברחוב) וכיוון שישב איתנו בארוחות, בצאת החג יצאנו לבילוי משפחתי, ועמדנו בפקק של למעלה משעתיים לבצע בדיקת קורונה. וזה לא נגמר כאן. משתפת שהחלטתי שמתוך אחריות חברתית, לא אשלח את הילדים האחרים לבית ספר, עד שנקבל תוצאות שליליות גם להם, כי הם נחשפו לבן שנחשף... מצב מורכב.... דורש ניהול סיכונים חברתי מחושב. האמת, שעוד לפני הקורונה - מעולם לא שלחתי את הילדים עם חום, או אפילו חשד לזה שלא מרגישים טוב, כדי שלא ידביקו אף אחד בוירוסים. אני מודעת לכך שהתמזל מזלי שזה לא פוגע לי בעבודה, כי אני עובדת מהבית כבר הרבה שנים. ובנוסף, ההורים שלי כמעט תמיד התגייסו לעזרה. (אין על ההורים שלי בעולם !) אולי לא צריך לבוא בטענות להורים שבכל זאת שולחים את הילדים למסגרות, גם כשיש חשד קל שבקלים. למרות שקשה מאוד לא להתעצבן / לכעוס / להאשים, כשמישהו מדביק אחרים, או אפילו שולח כיתות שלמות לבידוד. מציעה שניקח כולנו נשימה עמוקה. זה כנראה לא הולך להיעלם כל כך מהר. הבא נלמד את השיעור הגדול של הקורונה, והוא: שאף אחד לא מנותק מהאחרים. למרות הבידודים. למרות הריחוק החברתי. למרות הסגרים. בסוף, כולנו תלויים אחד בשני, ועלינו לנהל את הסיכונים של עצמנו, תוך לקיחת אחריות אישית וחברתית. שנה טובה לכולם (אגב - בינתיים יצאנו כולנו שליליים)
שלום לך , כאן אילנית פרימן נתחיל בברכות חמות לכל ההורים שילדיהם החלו השבוע את שנת הלימודים החדשה. בני הקטן, נועם דוד, בתמונה למעלה, התחיל השנה כיתה א', שזה ציון דרך חשוב להורים לא פחות מאשר לילדים. יש משהו מרגש בזה שהקטן עבר כבר לשלב הבא בחיים. זה רק נראה בתמונה שהכל היה חלק. האמת היא שבדרכנו לבית הספר הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת. אז... הלכנו קודם לגן לקבל חיבוק אוהב, חזק ומחזק מהגננת. לא תאמינו איזה גשר מוצלח היו הדקות הספורות הללו כדי להכניס אותו לבית ספר. ללא שום התנגדות או היסוס. סיפרתי את זה להרבה אנשים, וכולם הגיבו פחות או יותר באותה צורה: איזה רעיון דגול ! את גדולה ! אנסה לזכור וליישם בעצמי כשיגיע היום של הבת שלי... והאמת שעם כל המחמאות - לי זה נראה הכי טבעי בעולם. בכלל לא חשבתי שיש בזה משהו מיוחד. אבל שימח אותי שאחרים מתייחסים לזה כאל משהו ענק. קיבלתי בכיף את המחמאות שהמשיכו לזרום. שזה דווקא לא מובן מאליו בשבילי. האם אני תמיד מסוגלת להבין כך לליבו של הילד? לא ! לא תמיד יש לי סבלנות. ולא תמיד אני יכולה להכיל. אבל חייבת לציין שעל הבוקר הזה של 1 בספטמבר 2021 אני מרגישה גאה בעצמי על התושייה, ההבנה, הגמישות, הספונטניות. אולי לפעמים אני בכל זאת אמא מיוחדת :) וזוהי הדוגמא האישית שאני רוצה לתת לך לקראת השנה החדשה. שתדעי גם את לראות את מה שמיוחד בך, גם אם זה דרך שיקופים של אחרים. ושתקבלי את המחמאות של הסביבה באהבה, בלי לומר "אבל" ובלי להקטין אותן. וזה הזמן לאחל שנת לימודים פוריה ומוצלחת לכל הילדים, ההורים והמורים. אוהבת תמיד, אילנית
בתמונה: הצוות המדהים שעבד איתי על אירועי ההפנינג של PMI. גלית עמנואלי שואף וליאור ישי. שלום לך כאן אילנית פרימן מסקנות חדשות ישנות שמקבלות משנה תוקף לאחרונה. תמיד הייתי "סוליסטית". הכוונה היא שתמיד בחרתי בסוג עבודה שאפשר לי לעבוד לבד. יותר מזה. רוב חיי הרגשתי שאני לא באמת יכולה לסמוך על אף אחד, ולכן, באופן טבעי, גם לקחתי עבודות שלא הייתי צריכה לסמוך על אחרים. מבחינתי, לפתוח עסק עצמאי היה מהלך טבעי. אני אוהבת את העצמאות שלי, ובעיקר את החופש שלי. אוהבת את זה שלא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד. שאני היחידה שמקבלת החלטות על הכל, כל הזמן. אבל האמת היא? שזה מתיש. זה שוחק. זה לפעמים אפילו מייאש. והבדידות מתגלה כלא כל כך זוהרת.. בשלב די מוקדם הבנתי שכדי לקדם את העסק, צריך לייצר שיתופי פעולה עם קולגות. ואז התחלתי לעשות כנסים אינטרנטיים. (סיכוי מצוין אגב שהגעת לרשימה הזו דרך השתתפות באחד מהכנסים האינטרנטיים שארגנתי). בזמן שעבר מאז, אני קולטת יותר ויותר את הכח של הביחד. לאחרונה, התחלתי בפעם הראשונה בחיי לנהל צוות שעובד איתי ביחד. התברכתי בצוות מדהים שמשתף פעולה בכל דבר, יוזם, פועל, חושב איתי ביחד. באמת שלא קשה "לנהל" אותם. ואני מתייחסת אליהם כמו אל שותפים למסע. ואני לומדת שכשעובדים עם עוד אנשים, אפשר לקדם עוד ועוד פרויטקים. אפשר לפתח עוד ועוד רעיונות. לקדם ולהתקדם. לבד - הכוחות מוגבלים. הזמן תחום. וכל כח היצירתיות שיש, לא יכול לבוא לידי ביטוי במלואו, כי פשוט אי אפשר ! ופתאום, עם צוות, שהולך וגדל, אפשר לחלום בגדול. אפשר לעוף. אפשר לעשות עוד ועוד... זו חוויה נהדרת בשבילי. ההבנה הזו שהשמיים הם באמת בטווח נגיעה. שאני לא חייבת לעשות הכל לבד. שאפשר לשחרר ולסמוך על אחרים. מה היה צריך כדי להגיע לזה? הרבה עבודה על התחושה הזו של "אני לבד בעולם". להבין שאני לא באמת לבד. זה לא קרה ביום, אבל התמדה וחתירה מתמדת להתפתחות הוכיחה את עצמה בסוף. ואם אני יכולה - גם את יכולה ! בהצלחה
שלום לך כאן אילנית פרימן נעלמתי לתקופה ארוכה יחסית. ואני חושבת שמגיע לך לדעת מה קורה. אז ככה: בחודשים האחרונים אני עוברת שינוי מאוד גדול בחיים שלי. שינוי לטובה 💞 שנים אני מדברת איתך על מימוש הפוטנציאל, ועל כמה זה חשוב, וכמה זה פוגע לנו בנפש כשאנחנו חיים קטן ולא מספק. וכמו שאת יודעת - מה שאני ממליצה לך - אני קודם כל ממליצה לעצמי. במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני עושה משהו מאוד חשוב כאן, מאוד נהניתי ממה שעשיתי וגם קיבלתי פידבקים מדהימים מלקוחות. אבל... היה אבל בחיים המקצועיים שלי. הרגשתי שאני לא נמצאת במקום המדויק ביותר שלי. משהו היה חסר, ולא בדיוק ידעתי להגדיר מה. אז עשיתי תהליך מאוד ארוך ומתיש של חקירה. היו לי הרבה מאוד רגעי ייאוש ששום דבר לא משתנה. הרגשתי הרבה פעמים שכנראה שלעולם לא באמת אמצא את עצמי. שזה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ושלמרות כל העבודה הפנימית - עדיין בגיל 50+, אין לי את הכיוון המדויק שלי בחיים. ואני לא מדברת איתך על שבוע-שבועיים. אני מדברת איתך על שנתיים ויותר מאז שיצאתי לדרך עצמאית עם שיטת מ.א.פ למימוש הפוטנציאל ! במשך השנתיים האלה ליוותה אותי איריס המדהימה תקופה ארוכה מאוד. היא דווקא לא התייאשה ממני, למרות כל הבורות שנפלתי אליהם בדרך. ואחריה הלכתי לעוד מאמנים שניסו כל אחד בדרכו הוא, להעלות אותי על המסלול הנכון. ובחודשים האחרונים זה סוף סוף קורה ! סיפרתי כאן באחד המיילים הקודמים שלי על כך שהתחלתי במקביל למה שאני עושה פה גם לתת שירות לעמותה לניהול פרויקטים בישראל (PMI). אפשר לטעון שהגעתי לעמותה במקרה. אלא שאני חושבת שהיקום פשוט זימן לי הזדמנות לגדול, ובענק. נכנסתי לתפקיד עם סקרנות מאוד גדולה לראות כמה רחוק הוא יקח אותי, כי היה לי לגמרי ברור שזו הדרך שלי להגיע לשלב הבא. הבנתי מאוד מהר שהתפקיד בעמותה מוציא ממני סט כישורים שהיה רדום במשך תקופה ארוכה. סט כישורים שהם הם הפוטנציאל האמיתי הגלום בי. סט כישורים שידעתי שקיים בי, ושבא לידי ביטוי מאוד יפה בעבר, אלא שהוא נדחק הצידה עם כל הפעילות הענפה שלי בתחומים אחרים. ופתאום, כשסט הכישורים הזה התחיל לבוא לידי ביטוי בתפקיד החדש, הרגשתי שאני מתחילה ממש לפרוח. אם לומר את האמת - אני חושבת שסוף סוף עליתי על המסלול המדויק, למרות שעוד לא הגעתי לסוף הדרך. אני חושבת שיש לי עוד עבודה בעניין של המטרה הסופית, אבל אני חד משמעית נמצאת במסלול שיוביל אותי אליה. אין לי ספק. ואין לי התלבטות. את בטח תוהה מהו אותו סט כישורים? אז במקום לפרט לך את היכולות שלי אספר לך מה היה בחודש האחרון: לעמותה יש 2 כנסים בשנה. כנס שנתי גדול של כ - 1,000 איש, וכנס קטן יותר בסוף השנה. אלא שהקורונה שינתה את כללי המשחק לכולם. אז ארגנתי לעמותה כנס היברידי, שזה אומר 7 כנסים וירטואלים + כנס מסכם פיזי שהיה בלגו בראשון לציון. אני הייתי אמונה על הארגון וההנחייה של כל 8 הכנסים הללו. הבאתי (בעזרת 2 מתנדבים שעזרו לי יד ביד) 23 מרצים מישראל, ארה"ב ואוסטרליה לכנסים הוירטואלים. ועוד מרצים מישראל ומאירלנד לכנס הפיזי. אני עצמי נתתי גם הרצאה שסיכמה את האירועים כולם בכנס הפיזי. הרצאה שזכתה לשבחים רבים. במשך 8 ימים הייתי על הבמה הוירטואלית והפיזית, ישירות במרכז של אור הזרקורים. קיבלתי עשרות פידבקים מפרגנים במיוחד על הארגון, על ההנחייה, על ההרצאה. מנכ"ל העמותה אמר לי שברור לי שהיום (במפגש הפיזי) יתייחסו אלי כמו אל כלה... ואכן כך היה ! אנשים ניגשו אלי רק כדי ללחוץ לי את היד ולומר כל הכבוד. הייתי סוג של סלבריטי ליום, כי כולם הכירו אותי מהכנסים הוירטואליים שקדמו לפיזי. למעשה, הם מכירים אותי עוד מלפני כן. כי בחודשים האחרונים אני כותבת להם ניוזלטר אחת לשבוע, ואני מראיינת אנשים מהארץ ומחו"ל. ואני אחראית על וובינרים חודשיים. ועוד ועוד אירועים גדולים וקטנים.... ואת יודעת מה הכי מצחיק בכל זה? שאני בעצמי בכלל לא מנהלת פרויקטים, בתואר לפחות. אבל אני לומדת את העולם הזה תוך כדי תנועה, כי כל מה שאני עושה הוא להעצים ולמקצע מנהלי פרויקטים. זה תפקיד העמותה, ולפיכך, גם תפקידי. ובתוך כל זה - אני מדברת איתם על שיטת מ.א.פ, ועל מודלים אחרים שפיתחתי. ואני מכניסה את התכנים של התפתחות אישית ורוחנית גם למקצוע הזה שהוא מאוד ארצי. כי זה האני מאמין שלי. ואולי אני לא צריכה לספר לך את זה, אבל אני ממש מתרגשת... הגשתי מועמדות לתת הרצאה בכנס בינלאומי של PMI. עוד לא קיבלתי תשובה חיובית, אבל ההרצאה שלי תהיה על איך שיטת מ.א.פ יכולה לעזור למנהל פרויקט לגייס את הצוות שלו לעבודה משותפת. במילים אחרות - מה שעשיתי עד כה - לא הולך לאיבוד בכלל. הוא פשוט משתדרג. אולי קצת משנה קהל. אבל התוכן במהות שלו - הוא אותו תוכן. ואין מאושרת ממני על ההתפתחויות החדשות בחיי. כותבת לך באהבה גדולה, ובאיחולי מימוש הפוטנציאל שלך ! לעולם אל תוותרי עד שתגיעי ליעד. אילנית
